אחד העקרונות החשובים בשיטה שלנו, הוא הקשר בין התפתחות, פיזיולוגית ורגשית לשינה.
איך התבנית הגופנית משפיעה על השינה?
איך התבנית הגופנית משפיעה על האופי?
ואיך כל זה קשור להתנהגות? ומה המקום שלך ההורה, בכל המשוואה המסובכת הזו?
על כל אלו במאמר שכתבה רונה ברזלי לבני
האם מנח השכיבה של התינוק בחודשים הראשונים ישפיע על אופיו? האם שכיבה מרובה על הגב מעוררת? מייצרת אצל התינוק בהלת יתר?
האם יש קשר בין זקיפת יתר לעוררות? לסקרנות?
האם יש קשר בין ערסול, שכיבה על הבטן ליכולת להרפות? להתרפק? לאפשר? לסמוך?
האם תינוק עם טונוס נמוך, הוא שקט יותר? רגוע יותר? ישן יותר? "מלאכי"?
האם יש קשר בין טונוס גבוה לבכי? להעדר שינה?
האם טיפול והתייחסות לתבנית הגופנית של התינוק, ישפיעו גם על אופיו או התנהגותו?
הורים רבים לא בהכרח שמים את האצבע על הקשר בין התבנית הגופנית של התינוק, לדפוסים אותם רוכש לבין התנהגותו ובעקבות כך הרבה פעמים מחפשים את הפתרונות לקשיים עצמם:
בכי, סקרנות, עוררות יתר, עיכוב התפתחותי, קושי בהרדמות ובשינה, עצבנות, ערנות יתר.
בעוד הדבר הנכון לעשות הוא לחפש את הפתרונות ל"מעוררי" הקושי ולהבין את פוטנציאל התינוק והגירויים אליהם אמור להיחשף.
טונוס לא מאוזן, החזקה שרירית, מתח גבוה, שכיבה מרובה על הגב, קושי להרפות, הם רק חלק מרשימת קשיים שהורים לתינוק הסובל מקשיי שינה מדווחים עליהם.
בבואנו לענות על השאלות ששאלתי בתחילת דברי, יש לצאת מנקודת הנחה בסיסית שהתינוק מתחיל את דרכו בחיים עם מטען גנטי, ואופיו למעשה נקבע מראש. דרך ההתפתחות החושית המוטורית והתנועתית, התינוק מושפע רבות אפילו מהאופן והמנח בו בוחרים הוריו להשכיבו.
אם ניגש לתינוק המרבה לבכות, נוקשה, זקוף יתר על המידה ובעל טונוס גבוה וננסה לתת מענה לבכיו בהרמה על הידיים, בחיבוק או בליטוף - לא בטוח שנצליח להרגיעו. אך אם נערסל אותו, נכניס אותו למנשא ונעזור לו להרפות ולהוריד מתח שרירי, התינוק ירפה את שריריו, יירגע וילמד לסמוך ולשחרר.
אם ננסה "לכבות" סקרנות יתר של תינוק הסובל מזקיפת יתר של הגו, סקרנות רבה, ועוררות רבה של מערכת העצבים, על יד כיבוי האור או העדר חשיפה לגירויים מעוררים (ללא ספק אקט חשוב) לא בטוח שנצליח להשיג שקט, כל עוד גבו יהיה זקוף יתר על המידה ולא תהיה לו היכולת להוריד את הראש ולהרפות.
אם נרצה לגרום לתינוק ששריריו מתוחים ומוחזקים לישון שינה רציפה , ללא התעוררויות מרובות לא בטוח שטקס שינה יספיק אם לא תהיה לו היכולת להרפות.
נוכל לשמור על שקט רב ולהוריד את הרעשים בבית אך אין מה לעשות הרפלקסים "אורבים" לתינוק כשנמצא על הגב וכאשר נמצא במנח של זקיפה, לכן רוב הסיכויים ששנתו לא תהיה רצופה. גם אם נקפיד על כל החוקים החשובים האחרים.
ולכן, כהורים וכמטפלים, עלינו להסתכל על התמונה הרחבה.
התייחסות שלנו כהורים וכמטפלים, תהיה שלמה כל עוד נתייחס לאופיו, לטמפרמנט שלו לתבנית גופו, לגירויים סביבו ולדרך שבה הוריו והמטפלים הקבועים מגיבים אליו.
הורים לתינוק הסובל מקשיי שינה יאמרו שהתינוק שלהם לא מתרפק. יש לו אופי קשה. הוא אינו מוריד את הראש עליהם, וצריך להיות חולה בכדי שזה יקרה.
הם אכן צודקים כל תינוק נולד עם טמפרמנט ויש תינוקות כאלה.
אם כך, יש קשר ברור בין הורדת הראש ה"פיסית" הנרכשת ממש סמוך ללידה להורדת הראש המנטלית, היכולת לסמוך, להתרפק.
יש קשר בין היכולת להרפות את שרירי הגב והבטן ליכולת להרפות ולסמוך באופן כללי.
הורים לתינוק הסובל מקשיי שינה יתארו את תינוקם כסקרן. יעידו שהוא "מבקש" להיות עם הפנים החוצה במנשא, "מבקש" להרים עוד שלב בעגלה.
אבל אם נשנה את תנוחתו במנשא, ונפנה את פניו כלפי הגוף שלנו, או נשכיב אותו על הבטן בעגלה נגלה שסקרנותו לא פחתה. הוא ישתמש פחות בחוש הראיה, אבל היכולת להיות במצב של כפיפת הגו, תאפשר לו להרפות מחד, ולהשתמש בחושים האחרים (השמיעה, המישוש) מאידך.
הורים לתינוק הסובל מקשיי שינה יעידו שיש להם תינוק "עצלן" וחסר מוטיבציה. אבל באבחון מקיף נגלה שהתינוק בעל טונוס נמוך, גמיש, נמצא רוב היום על הגב או בתוך טרמפולינה ובנוסף הגירויים העיקריים שמקבל הם מזון כמענה לבכי ומתן הצעצוע לידו בדורשו אותו. שוב אנו רואים אותו הקשר בין תבנית, לאופי, לסביבה.
השנה הראשונה לחיים היא חשובה והתנאים שהסביבה ההתפתחותית מייצרים עבור התינוק חשובים לא פחות.
אין כוונתי להמעיט מהמטען הגנטי המבדיל בין אדם למשנהו ועל העובדות הנקבעות מראש.
להפך, חשוב לאבחן זאת ולהתאים את ההתוויה הטיפולית לאבחון.
אך לסביבה יש יכולת רבה להשפיע על תבניות התנועה וההתנהגות שיאמץ התינוק.
על מימוש פוטנציאל השינה וההתפתחות.
ועל אופי השינה שלו.